מה בין ישראל לסוריה

ברור לכל אזרח סורי כי השלטון שלו דיקטטורי ויש להם תקווה שיום אחד יתחלף השלטון ואיתו יגיע החופש המיוחל. הם הולכים לישון עם החלום המתוק הזה. אז כן יש תקווה בסוריה יש חיים, אבל כאן בישראל אין לנו את המנוע הזה של החיים ולא את חלקי החילוף שלו, כאן בישראל איש לא מקווה ומייחל לשינוי כי כולנו משוכנעים שאנו חיים בעידן חופש הביטוי וחופש הפרט וכל החופשים המעלים על הדעת.

▪  ▪  ▪

לפני מספר ימים פרסמתי מאמר קצר על שוחד של ראש התביעה הכללית שנפרד השבוע מתפקידו יחד עם הפרקליט הראשי שלו שאף הוא נפרד לא מזמן מתפקידו. הם קיבלו שוחד ממי שהיה יו"ר לשכת העו"דים. הוא נתן הם לקחו יהי שם השם מבורך. לא תיפלו מהכיסא פרשת שוחד פשוטה. 

עם זאת רוצה להעיר כי על המאמר הזה שכתבתי (בקישור) היו שולחים אותי לחבל התליה בסוריה ללא כתב אישום משפט ועו"דים. אני יליד סוריה ומכיר אותה היטב, ברחתי משם בגיל 19 יחסית מבוגר כך שאני יודע על מה אני מדבר. כאן בארץ לא שולחים איש לתליה ולא לכלא על שום מאמר ושום דעה וגם אם אגיד הנשיא בנזונה שום דבר לא יקרה. זה ההבדל היחיד בין ישראל לסוריה וכמובן לטובת ישראל. כל השאר לטובת סוריה, כלומר כל מה שקשור לחופש הפרט חופש הביטוי וזכויות הפרט תנשמו עמוק- זה לטובת סוריה וזה ברור כשמש. למה? כי ברור לכל אזרח סורי כי השלטון שלו דיקטטורי ויש להם תקווה שיום אחד יתחלף השלטון ואיתו יגיע החופש המיוחל. הם הולכים לישון עם החלום המתוק הזה וכן יש סיכוי, יש תקווה. ובמקום שיש תקווה יש חיים גם אם תצטרך להמתין לה כל החיים; גם אם בואה בושש לבוא כל החיים. התקווה עצמה בלי להגזים היא מנוע החיים, בלעדיה אין כלום. 

אז כן יש תקווה בסוריה יש חיים, אבל כאן בישראל אין לנו את המנוע הזה של החיים ולא את חלקי החילוף שלו, כאן בישראל איש לא מקווה, איש לא מייחל לשינוי, איש לא מפעיל את מנוע החיים את התקווה, כי כולנו משוכנעים שאנו חיים בעידן החופש - חופש הביטוי וחופש הפרט וכל החופשים המעלים על הדעת. אין אזרח ישראלי שהולך לישון עם תקווה לשינוי. למה? כי אימצנו מספר הרגלי תועבה כגון לצרוך את השחיתות כמצרך חדשותי גרידא שמושך אמנם את העין ככל כותרת נוצצת בעיתון או בטלוויזיה בפריים טיים. אבל אם אמצא כותרת שתעניין אותי קצת יותר אלך אליה ללא היסוס כי התפטרות המאמן של ביתר הרבה יותר מעניינת מסגירת התיק של ליאת בן ארי או רות דוד או רונאל פישר. יש בארץ מבחר של שמות נוצצים אבל מה לעשות המאמן של ביתר מעניין יותר. 

וכך חברים גם אם אתה שומע על איש שבעברו הלא רחוק אנס בחורה בשירותים והלך להיות שר המשפטים- אתה משחרר אנקת וואו מתעכב קצת או הולך להתפטרות מאמן ביתר, תלוי מה מושך אותך יותר. וגם אם קורא ידיעה על יו"ר מפלגה שהמנכ"לית שלו, המנהלת הכללית של מפלגתו שהייתה דבוקה בו כל הימים, גנבה באמצעות הערוצים של המפלגה מיליוני דולרים מהציבור ונכנסה לעשר שנים לכלא אבל יו"ר המפלגה לא ידע לא שמע והתמנה לשר האחראי על קופת המדינה – גם על ידיעה כזאת נשחרר אנחת וואו ענקית, אבל כידיעה חדשותית תעמוד כמובן מול ידיעות אחרות שיתחרו על תשומת הלב שלנו. ואולי הידיעה הזאת תנצח ואכתוב עליה למחרת היום פוסט שאפתח אותו כמובן במילות הקסם 'משתינים עלינו מהמקפצה' ויקבל עשרות לייקים או מאות תלוי במרחב התעניינות הגולשים.

וכמובן יש ידיעות שמפילות אותנו מהכיסא, אבל תכף ומיד קמים ומחפשים את הידיעה הבאה בתור. אין לנו בישראל ידיעה, תהא אשר תהא, שתוקפה לא יפוג מעבר לשלושה ימים או גג שבוע. מלבד כמובן הידיעות שסומנו על-ידי אדמורי התקשורת כעיגול חשוב לקיבוע התודעה.

לקח לי הרבה זמן להבין שאין לאזרחי ישראל תקווה. נגזר עלינו לחיות בדיקטטורה מתמדת אמיתית, בשום אופן לא סמויה, לעד ולעולמי עולמים. לאזרח סורי יש תקווה שיום יבוא וישתחרר מכבלי הדיקטטורה שלו, מכבלי העריצות והדיכוי. גם לאזרח לבנוני לובי עיראקי סודאני ואף איראני יש את התקווה הזאת ואת החלום הרטוב הזה. כולם הולכים לישון עם חלום מתוק כדבש ואנחנו יוק, אנחנו חיים כל הזמן במציאות לא חולמים, אין לנו את הפריבילגיה הזאת. ואם אתם רוצים את האמת אין לנו להלין אלא על עצמנו כי כך אנחנו כך רצינו. כך עיצבנו את עצמנו וכך נִשָּאֶר.

                                                 ______________________________