הבלוג של אלברט שבות

תאריך פרסום:  יום רביעי, 17/4/19   אַתָּה אֶחָד וְשִׁמְךָ אֶחָד וּמִי כְּעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל גּוֹי אֶחָד בָּאָרֶץ  .  תִּפְאֶרֶת גְּדֻלָּה וַעֲטֶרֶת יְשׁוּעָה יוֹם מְנוּחָה וּקְדֻשָּׁה לְעַמְּךָ נָתָתָּ  .  אַבְרָהָם יָגֵל ,  יִצְחָק יְרַנֵּן ,  יַעֲקֹב וּבָנָיו יָנוּחוּ בוֹ . מְנוּחַת אַהֲבָה וּנְדָבָה ,  מְנוּחַת אֱמֶת וֶאֱמוּנָה ,  מְנוּחַת שָׁלוֹם הַשְׁקֵט וָבֶטַח ,  מְנוּחָה שְׁלֵמָה שָׁאַתָּה רוֹצֶה בָּה . יַכִּירוּ בָנֶיךָ וְיֵדְעוּ כִּי מֵאִתְּךָ הִיא מְנוּחָתָם וְעַל מְנוּחָתָם יַקְדִּישׁוּ אֶת שְׁמֶךָ תן לנו שלוות הנפש ▪  ▪  ▪   אמא שלי זכרונה לברכה היתה אחת הצדיקות בעולם. סצינה אחת מהסצנות הרבות שנשארו ממנה חרוטים בזיכרוני היא הסצנה הזו: מידי יום ביומו, בשעות הבוקר המוקדמות, הייתה עומדת ליד המזוזה, שמה את ידה עליה ואומרת בקול רם אך שקט את המילים האלה ואני אחזור עליהן בשפתה בערבית: "يارب عطينا السترة وراحة البال". בתרגום חופשי: "אלוהים שלא נבוש ולא נכּלם לעיני אנשים, תן לנו את שלוות הנפש". קראתי לתמונה הזו 'סצינה' כי זו באמת היוותה יחידה אחידה