הבלוג של אלברט שבות

פתאום מכניס את ידי לתיק לקחת משהו ושם לב שהמחברת של "העתיד שלי" איננה. צועק צעקה מרה ומבקש מכולם לעצור. איש לא זז עד שמוצאים את העתיד שלי. אני לא זז וגם אתם. כולכם. המבריח נתן לי סטירה ואני בשלי לא זז. העתיד שלי אדוני. תמונה יקרה לליבי: כותב השורות במפעל הקונדיטוריה בחלב ▪  ▪  ▪ השעה אחת בלילה. שש משפחות יהודיות בשטח מדברי רטוב וממוקש בין טורקיה לסוריה. זה היה הלילה השני של סוכות, בחלב כמו בחוץ לארץ עשינו יומיים סוכות במקום אחד, ככה זה עונש מחז"ל. החלטנו לברוח בלילה השני דווקא ולמעשה לא אנחנו החלטנו כי אם המבריח. הודיע לנו כמה שעות מראש. בפינת רחוב חשוכה במרחק 10 דקות מהשכונה חיכתה לנו משאית צבאית של צבא סוריה. נכנסנו 42 איש אשה ילדים זקנים שתי נשים בהריון מתקדם אחותי וגיסתי, כולנו נכנסנו בבטן המשאית והנהג פרש עלינו צעיף עבה כזה אפור. אחת הנשים האמיצות משלנו התנדבה לשבת עם חג'אב ליד הנהג ולשחק את אשתו. לילדים נתנו כדורי שינה שלא יעשו רעש. בן 19 הייתי אוקט' 80 .   יצאנו בשבע בלילה. בשלב מסוים התבקשנו לרדת מהמשאית ולהתחיל מסע רגלי בשדה אינסוף רטוב לאחר גשם. גם

תקשיבו פעם אחת לשאגות היוצאות משורות הקהל אל עבר המסכן הקורא בתורה שעשה את שגיאת חייו והחליף את הקמץ בסגול. תקשיבו לצבר תימני איך קורא בתורה נאמן לנוסח סבו מלפני אלפי השנים. תקשיבו לקלטת המצורפת שהוקלטה בט"ו בשבט (עיד אלג'אר) משנת 1965 בחלב. היא תענה על התמיהה איך כל האומות העצומות נכחדו והעם הקטן הממזר הזה עודנו חי ובועט.    [ ستوديو ديـــكران - حلب ] משפחת שבות בהרכב מלא בחלב   ▪  ▪  ▪ אני מצרף קלטת שמע (למעלה בקישור) שהוקלטה בסוריה – בחלב עיר הולדתי. ההקלטה נעשתה בביתנו בליל טו בשבט חג האילנות. עבור יהודי חלב טו בשבט היה חג לכל דבר ועיקר, היו נאספים כל חברי המשפחה המורחבת בבית ההורים לסעודת חג, לאחר הסעודה או תוך כדי היו פורשֹים על השולחן עשרות צלחות, הרבה מאוד צלחות בכל אחת מהם שמים פרי מסוים, כל סוגי הפירות כולל הפירות המיובשים, כל הפוסטוקים אגוזים בוטנים שקדים... אב המשפחה היה מברך את שתי הברכות של הפירות על האדמה והעץ וכאן מתחיל החג של הילדים. לכל ילד במשפחה היו תופרים שקית קטנה מבד יפה מבריק ורוקמים עליה את שם הילד. לשקית הזו קראנו ' كيس عيد الجار ' – השקית של

טונה גינדי שלנו הייתה אישה יפה ואמיצה, היא זכתה להיקבר בארץ שאהבה, וגם ללחוץ את יד ראש ממשלתה, יהי זכרה ברוך المخابرات العامة ▪  ▪  ▪                                                                                                                                                                                                       א ינני צבר, נולדתי בסוריה. לא גדלתי על סיפורי גבורה ולא הכרתי, בילדותי, אף חייל או גיבור ישראלי. רק כשהגעתי לארץ, התוודעתי "לנוף" הישראלי החדש הזה, קצת באיחור. כן באיחור זוהי התחושה . ובכל זאת, יש לי סיפור קטן על גיבור וגיבורה, יהודים סורים שהכרתי, ואבקש לשתפכם בו היום . הייתי בן עשר. בוקר אחד, אני רואה אנשים שמתאספים אחרי תפילת שחרית בבית הכנסת שבג´מילייה, בחלב. קבוצות קבוצות, מדברים, מתלחשים, פרצופים עם הבעה רצינית קשה, דיכאונית. הבנתי שמשהו קרה, משהו קרה בקהילה . אני זוכר איך השחלתי את ראשי בתוך אחת הקבוצות על מנת להבין מה קרה. מסתבר שהיום בבוקר, מישהו, מוסלמי אחד, אדוק, הגיע אל פתח הבית של משפחת קצב, דפק על הדלת, בעל הבית פתח לו, וקיבל ממנו

בווידאו המצורף תיעוד נדיר משנת 1990 של מספר אירועים דתיים בחיי הקהילה היהודית בחלב-סוריה, ארם צובא. זמן קצר לאחר מכן עזבה הקהילה היהודית כולה את העיר, לאחר יותר מ-2000 שנות קיום יהודי רצוף (החל מימי בית ראשון). האירועים המתועדים התקיימו בבית הכנסת בשכונת "אל-ג'מילייה" בה התגוררו מרבית היהודים החל מאמצע המאה ה-20 שם עיצבנו את החיים, עיצבנו את דמותנו היהודית, החלבית, המזרחית .  שם הקשבנו לפיירוז בבקרים ולסבח פכרי בערבים עם כוס ערק ביד                                                                          ▪  ▪  ▪ ג ם אני התגוררתי בשכונת אלג'מילייה בחלב. זו העיר שנולדתי בה ולא יודע מה נשאר ממנה היום. אם לשפוט על-פי התמונות והדיווחים לא נשאר ממנה דבר; דאעש עשה ממנה ערימת חורבות. היה הייתה עיר יפה וצנועה ושמה חאלב, לא יודע אם הייתה מוכרת בעולם, אך היום, ולמרבה האירוניה אין מי שלא מזהה אותה, היא העיר הגדולה של עריפת הראשים . שם גדלתי, גם בכיתי, גם שמחתי וגם שיחקתי. שם הכרנו את העולם והעולם הכיר אותנו. שם במדרִסת אל-סמואל (ביה"ס היהודי אל-סמואל), בבַחסיתא (שכונה עתי

וכך יצאה משפחת פחאם מחאלב לטורקיה בדרכה לישראל, ובין חפציה, ארוז ומוחבא במכונת כביסה, כתר ארם צובא יחד עם כתר נוסף, הוא הכתר הקטן                                                       ▪  ▪  ▪                                                        ה עולם  מאז ומתמיד התחלק לשניים: למאמינים ולא מאמינים. אני חושב שגם  פלג המאמינים מתפלג לשניים: אלה המאמינים באמונה שלמה ותמימה בקיום אלוהים, ואלה שבסוד ליבם מפקפקים בקיומו אך לא ממתיקים את הסוד הזה עם אחרים. למיותר לציין כי מי שכופר בקיום אלוהים משייך את כתבי התנ"ך לסופרים שחיברו אותו על-פני תקופות שונות . היה לי פעם דין ודברים עם חוקר התנ"ך, אלי אשד, שטען כי התורה הנביאים והכתובים אינם אלא יצירה ספרותית שנוצרה בידי חבורה של אינטלקטואלים, סופרים וכהנים שחיו בגלות בבל ובארץ ישראל בתקופה הפרסית ואולי אף ההלניסטית, והמדובר איפא ביצירה שמטרתה הייתה ליצור עבר משותף (אם כי דמיוני) וזהות משותפת לקבוצות שונות ומסוכסכות של עמים שחיו זה לצד זה. זה סיכום התיזה של חוקר התנ"ך אשד . תיזה, כידוע, היא צירוף של השערות. יש מי שמשער כי קיום א