פרדוקס הרצון החופשי

שאלתי פעם אדם חכם את השאלה הזו. האדם לדורותיו התקדם יפה בכל תחומי החיים בתעשייה ברפואה במדע בטכנולוגיה... כל זה קרה בזכות עשיית האדם, הוא קם ועשה, חקר ניסה ייצר בחש סידר עבד... הוא לא התעצל. השאלה מה היה קורה אילו האדם כן התעצל ולא חקר לא ניסה לא ייצר ולא עבד, איפה היה עומד האדם הזה היום. 

"אדם עצל כזה יכל לחיות עדיין בתקופת האבן" – כך נעניתי, "ההתקדמות שלו בוודאי הייתה נעצרת". אישית אני מעריך כי אדם כזה לא היה לו צ'אנס להתקיים פשוט היה נכחד, גם נמר עצלן ייכחד אם לא יתעשת ויקום לטרוף. 

אבל התשובה הכי מקורית לסוגייה שהעלתי מצאתי בספר ישן נושן בזה הלשון: "אדם כזה היה מרחף באוויר ותשוקותיו בידיו מבלי לנצל את הפוטנציאל שלו". למעשה הספר לא ביקש לענות על השאלה שלי כי אם על שאלה אחרת ואני השתחלתי וניצלתי את תשובתו לשאלתי. בפועל הוא ביקש לענות על שאלה אחרת קשה כמעט בלתי אנושית: מה היה האדם לפני היותו אדם. השאלה היא לא שאלה איבולוציונית, כלומר נניח שהאדם התפתח מקוף ולפני כן היה תולעת השאלה מה הוא היה לפני שהיה קוף תולעת או חד תאי. 

המדע היום אומר כי לא היה כלום בעוד הספר הזה אומר שהיה פוטנציאל; פוטנציאל שריחף באוויר ללא ניצול. אפשר למעשה לומר ולטעון את הכל, אפשר לומר כי הייתה נקודה סינגולרית אפשר לטעון כי היה אלהים אפשר להגיד הכל כאשר הכל הוא בגדר של תיאוריה, אבל הדגש בזה שהספר פתח בהגדרה מציאותית בלתי ניתנת לערעור בניגוד לתיאוריה הניתנת להפרכה ומציאות 'הפוטנציאל המרחף' היוותה נגזרת מהגדרת המציאות. 

הוא פותח בהסכמה כמעט כוללת אם-כי לא גורפת עם מדע הפיזיקה הנוכחי לגבי הגדרת הזמן. כולנו חשים וחווים את זרימת הזמן, בכל רגע ורגע יש הווה חדש ובאמצעות החוויה של זרימת הזמן מציינים את העבר ההווה והעתיד. אולם מדע הפיזיקה אינו מכיר במינוח 'זרימת הזמן' כי לדידו הזמן הוא רק פרמטר, אין 'זמן שזורם', הפיזיקה מספרת לנו מה יש ברגע זה או זה. כלומר הדברים אינם מתהווים באמצעות הזמן, התהוות הדברים היא זו שמציינת את ערך הזמן. השינוי הפיזיקלי בעצמים הוא זה שמציין את פרמטר ההבדל בזמן ואת חווית זרימת הזמן. עד כאן נוסח הסכמת הספר עם הפיזיקה המודרנית הנוכחית ומכאן נפרדת דרכם.

המציאות שמצביע עליה הספר מספרת את סיפורו של אותו 'פוטנציאל' שריחף פעם באוויר לפני שנהיה אדם קוף או חד תאי. במציאות שלנו אותו 'פוטנציאל' נטש את הריחוף באוויר, שינה את תכונת העצלות שלו והלך להיות אדם קוף תולעת או חד תאי. וכשמו כן הוא אין לפוטנציאל ישות פיזיקלית, לכן ולרגל שינוי תכונת העצלות שלו והחלטתו הבלעדית להפוך לאדם קוף או תולעת הלך לחפש את הקיום שלו במרחב הפיזיקלי ומצא עצם בדמות אדם, קוף תולעת או חד תאי. 

להבנת המציאות הזאת הבא נניח כי המדובר בעצם פיזיקלי של חלקיק המשקף את הדמות של 'הפוטנציאל', כפי שעצם פיזיקלית בדמות אדם משקפת את הפוטנציאל של אדם. המציאות המתוארת בספר הישן אינה מכירה במרחב, כלומר הפוטנציאל הנתון במסגרת ההנחה שלנו שהלך לחפש את החלקיק הפיזיקלי המשקף את דמותו לא מצא את החלקיק ממתין לו במרחב, הוא מצא אך ורק חלקיק אחד ויחיד זה כל העולם של המציאות שלו. הוואקום אינו קיים במציאות אין ערך שכזה, הספר אינו מכיר בערך הוואקום.

לפני שנמשיך אל עולם החלקיק וממנו אל המציאות שלנו הייתי רוצה לקחת פסק זמן קצר בו אתייחס לחומר, מדוע הלך הפוטנציאל אל החומר לממש את עצמו. הטעם נמצא במטרה אליה כיוון הפוטנציאל: מימוש עצמי רצון עצמי. אתה לא יכול להגיע לשום רצון ללא הגדרה, אתה חייב ערך מסוים בשביל להגיע דרכו למימוש הרצון, הרבה ארוך מעט המון גדול קצת עשר תשע שניים אלף מיליון... החומר מספק את ההגדרה כי הוא ניתן למדידה. 

נחזור אם כן אל החלקיק שלנו אל המציאות. הפוטנציאל ביקש לממש את עצמו באמצעות חלקיק שמגדיר את דמותו. ניתן להגיד רק באופן מטאפורי שהוא לבש את החלקיק כי לחלקיק מקום ולפוטנציאל אין מקום. 'התחושה' היא המונח שמבאר באופן המדויק ביותר את אירוע חיבור הפוטנציאל עם החומר כי עם החיבור נוצרה התחושה וכולנו חווינו את האירוע הזה על חמשת רובדיו. הפוטנציאל 'חש' באמצעות החומר ותחושה זו הינה תכלית מימוש הפוטנציאל מה שנקרא 'רצון'. אירוע החיבור ומימוש הפוטנציאל בפועל הוא אירוע מכונן ועם האוכל בא התיאבון, המוצר המוגמר המחובר רצה לעוף על עצמו לקפוץ למעלה לפנות ימינה שמאלה או לאחת הזוויות. 

הבה נזכור כי בסל המציאות חלקיק בודד אחד והחלקיק הזה 'רוצה' לפנות שמאלה. הפנייה שמאלה נעשית על ידי חיבור הפוטנציאל לחלקיק נוסף הנמצא שמאלית לחלקיק הראשון. למעשה בפנייה הקטנה הזו הפוטנציאל מתחבר למנהרה של אינסוף חלקיקים פיזיקלים מוחשיים השונים בהווייתם, החלקיק הראשון שונה מהחלקיק השני, עד שכמעין מציירים את הפנייה הזו ומחוללים אותה לרצונו של הפוטנציאל. נקרא לפוטנציאל החלקיקי הזה בועז אם כן בועז מוצא את רצונו שכבות שכבות של אינסוף בועזים מוחשיים מצטופפים אחד ליד השני ומציירים בפועל את רצונו או את תנועתו. כך מתחולל רצונו זו המציאות שלו.        

תאר לעצמך אתה חולם בהקיץ על עוגת דבש מוצא אותה והולך לנגוס בה. במקרה כזה אתה יכול לחזור בך וללכת אל עוגת תפוחים או אגוזים כי אתה נמצא בחלום, אבל במציאות אם קנית עוגת דבש זהו נתקעת איתה. גם הפוטנציאל הטמון בחלקיק אם בחר ימינה חלאס נתקע בצד ימין כי הוא נמצא במציאות לא בחלום. כמובן הוא יכול לחזור למקומו ולפנות שוב שמאלה אבל רק לאחר שהתייצב על המשבצת הימנית. כלומר אין משבצת פנויה המפרידה בין החלקיק האחרון שייצג את רצונו של בועז לבין החלקיק הבא שאולי ירצה לפנות אליו. בועז הפוטנציאלי לא בוחן את מגוון האפשרויות של הבועזים המוחשיים המונחים לפניו, ואמנם חולם עליהם בהקיץ, זו בעצם המחשבה, אבל רצף הבועזים המוחשיים שאין בהם שום משבצת ריקה מונע ממנו לצפות מראש במגוון אינסוף 'המנהרות' של הבועזים המוחשיים המונחות מבעוד מועד בכל הכיוונים האפשריים ומאפשרות לו לממש את רצונו החופשי, לקפוץ מעלה מטה לפנות ימינה לבחור שמאלה ו/או לאחת הזוויות. 

כלומר אם נשקיף על המציאות של בועז נראה אינסוף יקומים מלאים במנהרות של בועזים מוחשיים ללא שום מקום פנוי, בעוד בועז עצמו משקיף רק על פיסה קטנה מיקום אומנם אינסופי וזו המציאות שלו. שוב העדר המשבצת הריקה המפרידה בין הבועזים המוחשיים המשקפים את רצון א' ורצון ב' הוא המציב בפני בועז מציאות אחת ויחידה ומונע ממנו להבחין ביתר המציאויות. 

ישנה עוד סיבה המונעת מבועז להבחין ביתר המנהרות. מוסכם הוא כי בועז צורך את החלקיק בשביל להוציא את הפוטנציאל שלו מהכוח אל הפועל. ללא החלקיק החומרי בועז היה נותר תלוי באוויר לעולמי עד ותשוקותיו בידיו מבלי לנצל את הפוטנציאל שלו. עד כאן המוסכמה והנה הבאנו את הפוטנציאל הזה ליקום החומרי והמטרה המוצהרת מימוש עצמי, מימוש הרצון. וכאמור אינך יכול להגיע לשום רצון ללא הגדרה, אתה חייב ערך מסוים בשביל להגיע דרכו למימוש הרצון, הרבה מעט עשר תשע שניים אלף מיליון... והחומר סיפק את ההגדרה כי הוא ניתן למדידה. אבל לא די בזאת חסר עדיין עוד פריט: החלטה, צריך להחליט מה אתה רוצה ובשביל להחליט צריך נתונים. 

נתונים משיגים על-ידי מכשיר הקלטה, זה מה שנקרא בעגה שלנו 'מוח'. לכל חלקיק תא או גוף מוח שהולך איתו לכל מקום, מקליט את הנתונים שהגיע אליהם ומעדכן אותם בכל משבצת ותנועה. כלומר כל 'בועז' מכיל את המוח של בועז שקדם לו בתוספת עדכון קטן למשבצת העומד עליה. ניקח את בועז עם החלקיק המשקף את הפוטנציאל שלו ונעמיד אותו ביקום על אם הדרך. לפשט את העניין בואו נגיד שבועז עומד בתחתית האות ויי [Y] באנגלית, מעין עץ בעל שני ענפים המייצגים את שתי האפשרויות הבלעדיות לפוטנציאל שלו (במציאות ישנן אינסוף אפשרויות). הוא עומד בתחתית הגזע, נצבע את הגזע עם הענף הימני בכחול ואת הענף השמאלי באדום. צריך להזכיר כי העץ הזה מורכב מאינסוף משבצות כאשר כל אחת מהמשבצות מייצגת את בועז החומרי והתנועה שרצונו כיוון אליה.

ובועז מתחיל להחליט ולנוע, מצויד במכשיר הקלטה שמקליט כל צעד ושעל של בועז, מתעדכן בכל משבצת ומשבצת ומזין את בועז בנתנוים חדשים שייעזר בהם בהחלטותיו. הוא נע מעלה עם הגזע הכחול ופונה ימינה אל הענף הכחול הגם ולידו נמצא ענף אדום שלא מבחין בקיומו ולכן לא שוקל את הפנייה אליו. הוא לא מבחין מבעוד מועד בקיום הענף האדום כי מכשיר ההקלטה שנע ומתעדכן איתו לא משדר לו שום נתון על הענף האדום, וכפשוטו אם אין נתונים אין קיום. אימתי יבחין בענף האדום וישקול אם לפנות אליו? כאשר יחלום עליו בהקיץ היינו כשיחשוב עליו, המחשבה תפתח בפניו את ערוץ ההבחנה בענף האדום על כל העצים סביבו. זו הסיבה המונעת מאיתנו להבחין ביתר המנהרות הממלאות את היקומים האינסופיים שלפנינו באפשרויות אינסוף. מכשיר ההקלטה הוא הפותח וסוגר את רובדי האפשרויות שלפנינו. 

השאלה בשלב זה מסתבכת: מי זה החלקיק הקטן שנבנו בשבילו ולמענו יקומים אינסופיים עם אפשרויות אינסוף, יהא הבונה אשר יהיה למה כל זה ועל מה זה. 

בעידן החדש של התפתחות עולם המחשבים עלתה שאלה ריאלית מעניינת: האם תיתכן התפתחות תבונה מלאכותית אקטיבית שתיזום מאליה מעשה או החלטה? נזכרתי בסוגיה המעניינת הזו כאשר עיינתי בספר הישן ובמציאות שתוארה בו.

הפוטנציאל של החלקיק לא יכל לבנות שום דבר למען מימוש הפוטנציאל שלו מסיבה עיקרית אחת: הפוטנציאל שלו די מוגבל מכדי לפתח תבונה שתוציא את מימוש הפוטנציאל שלו לפועל. כוחו מוגבל וגם כוח אדם בודד מוגבל לכן למד האדם להתאגד בשביל להוציא לפועל פרוייקטים גדולים.

הפוטנציאל של החלקיק כאמור מוגבל ובלתי משמעותי, גם אם תחבר אותו עם כל החלקיקים שבונים הר שלם- גם הם ישארו מוגבלים ובלתי משמעותיים, בעוד הפוטנציאל של נמלה קטנה עצום ממדים ומשמעותי בהחלט, כי טריליוני החלקיקים של הנמלה התאחדו בשביל לבנות מערכת מתוחכמת למדי. כולנו יודעים כי אין כמעט הבדל בהרכב הפיזיולוגי בין גוף האדם לחזיר, המבדיל בינינו זה המוח. מוח האדם הוא המערכת המתוחכמת ביותר ביקום או ביקום הנודע. בכל זאת וגם אם נחבר את הפוטנציאל המוחי של כל האנושות לדורותיה מעולמי עד לא יספיק בשביל לברוא חלקיק או תא אחד יש מאין. 

לברוא חלקיק הווה אומר ליצור מחומר טריליוני חלקיקים ולפזרם באינסוף מנהרות תנועה אפשריות כך שייכסו את כל הסתברויות התנועה של החלקיק תלוי אם הוא פרוטון ניוטרון פרוטון או אלקטרון. צריך לברוא אינסוף יקומים מלאים במנהרות מנהרות של חלקיקים בשביל לקיים פוטנציאל של חלקיק אחד, דהיינו בשביל להוציא לפועל את הפוטנציאל של ישות שהחלקיק משקף אותה. זאת ועוד לא דיברנו על חלקיק שהתאגד עם קבוצת חלקיקים בשביל לקיים את הפוטנציאל של אדם או של נמלה. המשימה, תסכימו איתי, קצת מורכבת והאדם נעדר יכולת כזו תהא קבוצתו או סכום הפוטנציאל שלהם אשר יהיה. אבל חיבור הפוטנציאלים האינסופיים שריחפו ללא מקום הניב את קיום המשימה הזאת על אינסוף רבדיה ותנובותיה. המציאות משקפת את המשימה הזאת, זה הסיפור של הספר הישן. 

כלומר אנחנו כאדם מנויים על הפוטנציאל האינסופי שהתלכד לבנות את העיר המורכבת שלפנינו, אבל לא רק אנחנו, גם גרגר החול על חוף הים המשקף פוטנציאל נתון – אף הוא חלק מהפוטנציאל האינסופי ומהקואליציה שלו וגם החלקיק הנמצא על כוכב מגלקסיה רחוקה. ההבדל בינינו במעמד, האדם הגיע למעמד הגבוה ביותר בקואליציה זו, גבוה עד כדי להיות הכתובת של הספר הישן שנכתב במיוחד עבורו שיבין את סיפור הבריאה ואת מקומו בבריאה הזאת; את מעמדו הנבדל בקואליציה הזו. 

היקום האינסופי על רבדיו הידועים והלא ידועים משקף את סכום הפוטנציאלים האינסופיים, חומר מול פוטנציאל. החומר האינסופי אמור להיות שווה לסכום הפוטנציאל האינסופי המשקף אותו אולם וככל מקרה של איחוד גם כאן השלם גדול מסך חלקיו, גדול לאין ערוך. הפוטנציאל המאגד את כל הפוטנציאלים תחת קורת גג אחת גדול מסך חלקיו והוא בעל תכונה נוספת: למרות תכונת האינסופיות הוא מתנהג כישות אחת ושלמה, ישות שמאגדת תחתיה את כל הישויות המנויות על המערכת הכוללת, דבר הנותן לה לתקשר איתן במטרה מוצהרת לשדרג את התודעה שלהן ולהתאימה למעמדן בתבנית הכוללת. הספר הישן שמזה אלפי השנים אנו עמלים לשמור עליו נכתב ונחתם על-ידי הישות הזו כאמצעי לתקשר איתנו ולהציג מידע שישדרג את תודעתנו. השדרוג הזה נדרש להבנתנו הפיזיקלית למציאות. בלעדי השדרוג הזה התפתחותנו תיעצר הגם והגענו איתה למימדים אדירים. 

ציינתי לעיל את הסכמת הספר עם הפיזיקה המודרנית הנוכחית בכל הנוגע להגדרת הזמן כפרמטר. אין קיום למינוח 'זמן שזורם', הפיזיקה היא שמספרת לנו מה יקרה ברגע זה או זה. השינוי הפיזיקלי בעצמים הוא זה שמציין את פרמטר ההבדל בזמן ואת חווית זרימת הזמן. בסיום ניסוח ההסכמה ציינתי כי מכאן נפרדת דרכם זאת כי: 

הפזיקה בוחנת את החלקיק וקובעת כי השתנה בגלל אינטראקציה זו או אחרת. אנו מודדים את אותו החלקיק על שתי הפוזיציות שלו ומציינים כי השתנה ממצב א' למצב ב' בפרק זמן של 2 שניות. אולם אין חלקיק אחד המשתנה בשתי פוזיציות כי אם ישנם שני חלקיקים נבדלים הניצבים כהווייתם בשתי הפוזיציות והישות הפוטנציאלית שלנו היינו המדידה שלנו היא שמחליטה לעבור דרכם ולסרוק אותם לכן עצם המדידה שלנו משנה אותם או אז, אנו טוענים בטעות כי עצם המדידה שלנו שינתה את אותו החלקיק מפוזיציה א' ל-ב', אולם מציאות הדברים היא כי אנו סרקנו שני חלקיקים שונים ונבדלים ואילו לא היינו סורקים אותם היו נשארים בתודעתנו כחלקיק אחד שלא השתנה למרות ועל אף שהינו שונה מאחיו. 

עוד בתחום הפיזיקה. ציינתי לעיל כי המציאות המתוארת בספר הישן אינה מכירה במרחב, כלומר הפוטנציאל של החלקיק בדוגמה שלנו לעיל שהלך לחפש חלקיק פיזיקלי המשקף את דמותו לא מצא חלקיק הממתין לו במרחב כי אם מצא אך חלקיק אחד ויחיד זו כל המציאות שלו. הוואקום אינו קיים במציאות אין ערך שכזה, הספר אינו מכיר בערך הוואקום כי אין במציאות מקום ריק, נהפוך אין במציאות מקום ולו לחלקיק וירטואלי נוסף שאינו מייצג פוטנציאל נתון, אין במציאות משבצת ריקה. מכאן חוסר יכולת המדע המודרני לזיהוי החומר והאנרגיה האפלים שמהווים 95% מהיקום הנודע הגם והשפעתם ניכרת במשחק המציאות. היה עלינו איפא להוריד מהלקסיקון שלנו את המונח 'מרחב ריק' ובמקום להצביע על מרחב מה ולקרוא לו 'ואקום' ניתן לפי הספר הישן להצביע עליו ולכנותו חומר בלתי מזוהה.

עוד חוב שעלי להחזיר. ציינתי לעיל כי הדגש בספר הישן בזאת שפתח בהגדרה מציאותית בלתי ניתנת לערעור בניגוד לתיאוריה הניתנת להפרכה, ומציאות 'הפוטנציאל המרחף' היוותה נגזרת מהגדרת המציאות. אפשר, כבר אמרתי, לבוא ולטעון כי הייתה נקודה סינגולרית או כי היה אלהים, אפשר גם הטענה שלי כי מצאתי בספר מציאות עם הגדרה שאינה ניתנת להפרכה, השאלה כיצד מזהים מציאות כזאת. 

הספר הישן פתח בהצהרה כי שלושת הזמנים עבר הווה ועתיד הם חיזיון שווא ובפועל כל המציאות מתחוללת בו זמנית בהרף אחד. בשפת הפיזיקה משמעות הדברים היא כי היקום הוא מסה חומרית דוממת ומשעממת, אין בה יוצא ואין בא, אין תנועת כוכבים ועלה העץ שמבחינים בנפילתו אינו אלא אשליה אופטית שחווים אותה ואשליה זו כוללת את תנועת הגוף שלנו שבעינינו מסמלת חיים. הדבר הקרוב ביותר למציאות כזאת הוא המצאת האנימציה, מכונת ההקרנה שמקנה אשליה של תנועה; טכניקה שנעשה בה שימוש להקרנת הסרט ההיסטורי הראשון. 

הכוח שמביא את התיאוריה הזו למחוז המציאות טמון בתשובה לשאלה הפשוטה: למה. למה עלי לנטוש את התפיסה האנושית ההיסטורית למציאות שלי. תשובת הספר הישן נוקבת: כי מדעי הפיזיקה והאסטרונומיה עם מצבת הנתונים שהִגעתם אליה הלום שוללת את הִתכנות תנועת העצמים.

מכירים את משחק אבני הדומינו שמסדרים אותן בתור ארוך מפותל ומרהיב, או אז מפילים את האבן האחרונה שמפילה את זו שלפניה וכך עד שמגיעות אל האבן הראשונה בטור. קראתי כי במסגרת יום הדומינו העולמי הגיעו השנה לשיא עולם חדש, כאשר 4.5 מיליון אבני דומינו נפלו בזו אחר זו וחשפו מחזה מרהיב. האבחנה המובנת מאליה היא כי המשחק הזה נערך במסגרת מעגל סגור בתחומו נערכו האבנים. חייבת להימצא אבן 'ראשונה' שהופלה ופתחה את המשחק. לא יתכן לומר למשל כי האבן הראשונה הפותחת את המשחק נמצאת באינסוף, אין לאִמרה כזו משמעות, היא חייבת להימצא איפשהו מתישהו כדי להבחין בסיום המשחק ולראות את האבן האחרונה נופלת. 

גם בטבע מתקיימים משחקי דומינו דומים להפליא. קח לדוגמה עלה עץ שנשירתו מסמלת את האבן האחרונה שנופלת ומסיימת את המשחק. הרבה מאוד תהליכים עבר העלה עד שהתהווה ולבסוף נשר, כל תהליך אבן וכל אבן מניעה את האבן אחריה עד שמגיעים לשריקת הסיום היינו לאבן האחרונה או לתהליך התנוונות העלה, הירקבות ונפילה. תהליך הפוטוסינתזה מסמל את אחד האבנים השותפים להתהוות העלה והוא תהליך של המרת אור לאנרגיה כימית, כך בעצם התפתח העלה עד שנשר בגלל תהליך אחר. 

מנהל המשחק ביקש מהמשתתף להתחיל מהאבן הראשונה שהניעה את התהוות העלה והמשתתף עשה כמצוותו, הלך לתהליך הפוטוסינתזה ונפסל כי השמש איפשרה את תהליך הפוטוסינתזה. הלך לשמש ונפסל כי גלקסית שביל החלב כמערכת היא שאִפשרה ומאפשרת את התהוות השמש וקיומה בכל רגע נתון. הלך לשביל החלב ונפסל כי מקור התהוותו מיקומו והמשך קיומו בצביר הגלקסיות שאף הוא גרם שמימי אדיר ממדים ששביל החלב מנוי עליו. וגם בצביר הגלקסיות שנקרא הקבוצה המקומית נפסל כי אף קבוצה זו משתייכת לפטרון גדול ממנה הוא צביר-על הבתולה המונה 100 צבירי גלקסיות הדומים לקבוצה המקומית. 

ניחשתם! וגם כאן נפסל כי קיימת קבוצת צבירי-על ענקית הנקראת 'לניאקא' שמתחזקת את הבתולה שלנו ומאפשרת את קיומה, היינו מספקת את הסיבה לקיומה. אבל גם כאן נפסל כי קיים עוד אוסף של צבירי-על הנע כיחידה ונקרא 'קיר גדול' ושוב נפסל כי נגח את ראשו בקיר. עד שהגיע ליחידת היקום הנצפה ואורכה 13.8 מיליארד שנות אור. בראש מורם שם את מבטחו באֶם כל היחידות ולהפתעתו גם כאן מנהל המשחק פסל אותו מהטעם הנורא שעל אף ואיננו מזהים את היחידה הפטרונית של היקום הידוע שמנוי עליה גם איננו מכירים את שמה ולא את זהותה, הרי היא חייבת להיות אחרת אין הסבר מניח את הדעת להתהוות יחידת היקום שלנו ולהמשכיותה דהיינו לסיבת המשכיותה. 

בראש מושפל חזר השחקן הנבוך אל מנהל המשחק ותהייה בפיו. אם כן מה אנחנו עושים כאן אדוני המנהל כי אין כאן משחק, מעולם לא היה משחק ולעולם לא יהיה כי אף פעם לא יכל להתחיל המשחק הזה ולעולם לא יסתיים. אשר לתנועת העלה שנע באוויר ונושר לאיטו מטה וכנראה אין זו אלא אילוזיה שאנו חווים ללא שום משמעות; האם נכונה מסקנתי אדוני המנהל? 

כאן בנקודה הזאת התערב הספר הישן והציע לשחקן הנבוך את מציאות 'הפוטנציאל' שמימש את ישותו במרחב החומר הדומם שאין בו תנועה אך הסדר המופתי בו ערוך אִפשר לפוטנציאל לחוש את חמשת חושיו, לחוות את התנועה ולהוציא את רצונו החופשי מהכוח אל הפועל. 

היה עלינו לחכות מעל שלושת אלפי שנים בשביל להגיע למצבת הנתונים של המדע הנוכחי כדי לשלול את היתכנות התנועה ולהבחין במציאות הפוטנציאל בפרט ובמציאות האנושית בכלל, והעבודה עוד לפנינו. זה מסביר מדוע אבותינו לא עמדו על מסר המציאות של התורה אך השכילו לשמור עליה ולשמּרה על-פני אלפי השנים ותלאותיהן.