משטר גלותי

הגולה עזבה אותנו אבל אנחנו לא עזבנו אותה. אני רוצה ללמוד את ההווה בעזרת העבר – בעזרת התכונות הייחודיות שהיהודי הגלותי אימץ לו בגלות; אבל לפני כן רוצה לבחון איתכם תמונות תמהוניות מהתנהגות ישראל כמשטר בהווה העדכני מאוד

"נדודים", ציור של הצייר היהודי - פולני שמואל הירשנברג (Szmuel Hirszenberg).
▪  ▪  ▪

יום שני 27 ביולי 2020. חוליה של חיזבאללה בת מספר לוחמים חדרה באזור הר דב לשטח ישראל וניסתה לטפס אל מוצב צה"ל במטרה מוצהרת להרוג את חיילי צה"ל הנמצאים במוצב, בתגובה למתקפה האווירית של ישראל בסוריה בה נהרג פעיל הארגון. הפרשנים בתקשורת הישראלית פִרשנו כי חיזבאללה לא יוותר על תגובתו וכי המשוואה שקבע בזמנו חסן נסראללה לתגובה על מות כל פעיל של הארגון בלבנון שרירה וקיימת אף בסוריה. נסראללה רוצה להרתיע את ישראל מהריגת אנשיו הניצבים בסוריה ולקבע מאזן הרתעה חדש: דין פגיעה באנשיו בלבנון כדין פגיעה בפעיליו בסוריה. 

אז מה היה לנו. חוליית חיזבאללה חדרה בפועל לשטח ישראל, טיפסה במשך מספר שעות אל הגבעה עליה ניצב המוצב הישראלי כאשר במשך כל הזמן הזה התצפיתניות מזהות את חוליית חיזבאללה, מלוות אותם בכל צעד ומדווחות למפקדים על זאת. המפקדים מעבירים את הדיווח לדרג המדיני ונתניהו מכנס דיון הערכת מצב. הרמטכ"ל כוכבי מקבל מיידית את ההגה לידיים, מפקד ישירות על האירוע ופוקד על הכוח הצבאי לפתוח באש ליד לוחמי הארגון אך לא לפגוע בהם. דיר באלק אם ציפורן בקצות אצבעותיהם תיפגע; זו הפקודה הישירה שהכוח הצבאי במוצב קיבל ישירות מראש המטה הכללי של צה"ל. 

"ומדוע לא להרוג את האויב המחלל ברגע זה את ריבונותנו" יתהה החייל התמים שזה עתה קיבל את הפקודה, "כי איננו רוצים לחמם את הגזרה" יענה הרמטכ"ל המגובה על-ידי הדרג המדיני שאף הוא נמצא בנבכי האירוע ומדווח בשידור חי. ואכן חברי החולייה חששו מהיריות לידם, נופנפו מהגבעה וחזרו על עקבותיהם. 

ישראל הרשמית וצה"ל כל כך היו גאים בהתנהלות הזו עד כדי שיחררו לתקשורת את נוסח הפקודה שהכוח הצבאי קיבל ישירות מהרמטכ"ל: "לירות ליד החוליה בלי לפגוע בה", זאת בשביל לא לחמם את הגזרה- בחשיבות ראשונה, ובנוסף בשביל להעביר את המסר לנסראללה כי עינינו פקוחות יומם ולילה על הגבול, זבוב לא יכול לחצות את הקו הכחול ללא ליווי תצפיתניותנו היקרות.

יכלו לתייק את נוסח הפקודה באחת התיקיות בלי לשתף בה את כל העולם, גם כך המסר יעבור לנסראללה ויראת התצפיתניות לא תחלוף במהרה על פניו, ואולם אני לומד מזאת כי צה"ל וממשלת ישראל רואים באיפוק הזה כוח ומבקשים להשתמש בכוח הזה ולהראות לאויב ולעולם כמה אנחנו מאופקים; כמה כוח יש לנו. יכלנו להרוג את החוליה ולא עשינו זאת כי הכוח בידינו. יש היגיון בזה אבל בואו נתעמק יותר בהיגיון הזה.

מזה תקופה ארוכה מאוד, אני חושב שנים, חוליות החמאס והג'יהאד האיסלאמי מפריחים בלוני תבערה לעבר ישראל ושורפים את אדמותינו, תקראו שוב: שורפים את אדמותינו. לא מדובר בדבר של מה בכך, מדובר בבעיה לאומית אמיתית. סופרים כמה עשרות מוקדי שריפה מידי יום, שלושים ומשהו מוקדים ביום אחד. למחרת עוד 30, שולחים כבאית אש לכל מוקד לעצור את התפשטות האש שלא תסכן גם את התושבים. השטחים הנשרפים, אם זה חקלאיים או מאוכלסים, נמדדים בהקטרים בדונמים. מאות ואלפי הקטרים. המדובר בבעיה לאומית ופגיעה בריבונות. שוו בנפשכם מישהו ששורף את הבית שלך, את הסלון שלך, את חדר השינה. הקטרים רבותי נשרפים מידי יום ביומו, במאות מוקדים. הפגיעה קשה וישירה לא רק באדמותינו כי אם ברגשותנו, בריבונות שלנו, הם מעליבים אותנו יום אחר יום, הטלוויזיה מדווחת, מראות קשים, אדמות חרוכות שחורות וצה"ל מאיים לפגוע בדיונות החול אם ימשיכו להפריח בלוני תבערה. 

למה לא מגיבים על החילול הגס בריבונותנו? כי לא רוצים לחמם את הגזרה- בחשיבות ראשונה, וכי בכל זאת יש לקחת את הדברים בפרופורציה, אין פגיעות בנפש, ואני חושב כי טעות בידם הפגיעות הכואבות דווקא בנפש.

ואיך אפשר בלי חמאס ורקטות הקסאמים שלו. חבל שלם של דרום המדינה, לא פעם גם המרכז והצפון, מטווח בכל רגע נתון על-ידי חמאס למספר שעות או ימים. הטלויזיה הישראלית מפיקה ראיונות מוצלחים אך קורעי לב עם ילדים מחוננים שיודעים לבטא את רגשותיהם על קשיי ההסתגלות לצבע אדום.

ומדוע לא להגיב על טיווח ילדינו, בתינו, אדמותינו גבולנו רגשותינו, מה עם הריבונות שלנו הרי אנו מדינה עצמאית. ומי אמר שלא מגיבים, יענה נתניהו וממשלתו נחרצות, כן צה"ל מגיב על כל מרגמה וטיל ומפציץ מאות דיונות של חול בעזה, ומעת לעת יוצאים ידי חובה ומפיקים מבצע מדוד ומוגבל שעיקרו לא לפגוע באזרחים גם במחיר סיכון חיילינו כי הרי אנו צבא מוסרי. 

אני חייב לסרוק עוד מוקד אחד עדין ואסטרטגי לפני שאגש לטלסקופ שלי שיאפשר לי לצפות בתמונה הגדולה. המוקד הזה הוא בנגב במדינת הבדואים היכן מונחת פצצת הזמן בחצר האחורית של ישראל. מי לא שמע על גניבת החקלאים בנגב. מי לא שמע על גניבת אדמות המדינה על-ידי הבדואים בנגב. מי לא שמע על חברות השמירה, אלאק, בבעלות הבדואים שגובים פרוטקשן מעסקי הנגב. מזה זמן הממסד והתקשורת מזריקים לנו כי בעיית הנגב היא בעיה של פשע; פשע מאורגן. ואין זה מדויק, בעיית הבדואים בנגב היא בעיה לאומית ואמורה להיות בטיפול צה"ל. המדובר שוב באדמות בהקטרים. המדובר בכנופיות בסדר גודל של ארגון חיזבאללה הפועל בתוך ישראל ופעיליו בעלי תעודת זהות ישראלית, זה היתרון של ארגון הבדואים בנגב על ארגון חיזבאללה בצפון.

למה לא מגיבים על החילול הגס לריבונותנו? למה לא מגייסים אוגדה ומעבירים אותה לחבל הנגב בשביל לשחרר את אדמותינו ולהבטיח את ביטחון אזרחינו? כי לא רוצים 'לחמם את הגזרה' הפנימית העדינה עם האוכלוסיה המוסלמית הבדואית. המשטרה עושה ככל יכולתה למגר את הפשע בנגב.

מה נותר להגיד. נותר לנתח את התופעה המוזרה ולעמוד על מקורה: מתי מוותר האדם על עצמאותו ותוקע את ראשו בחול. מתי התכונה הזאת עוברת אל מדינה שתוקעת את ראשה בחול וטוענת כי אין זה חול ואיננה בת יענה. והרי מדובר במדינת ישראל הפורחת והמשגשגת החזקה והעצמאית. 

אני חושב כי אילולא חייתי בגולה לא היה מתמזל מזלי בשביל לזהות את התכונה המוזרה הזאת שהשתלטה על מדינה שלמה עצמאית. המוזרות הזו באה לידי ביטוי בסתירה הנגזרת ממנה: ממתי מדינה חזקה עצמאית טומנת ראשה בחול ומשלמת על זאת בהפרות גסות ונשנות של הריבונות שלה, ואף מוכנה לשלם בעוד מטבעות מוזרים... בביטחון אזרחיה ברגשותיהם. 

נולדתי בסוריה בעיר חלב ועזבתי אותה בוגר בגיל 18, כך שאני ואתם יכולים לסמוך גם על הזיכרון שלי וגם על ניתוח המופעים והמצבים הנגזרים מהזיכרון הזה. החופש האישי שלי בסוריה היה בעירבון מוגבל. יכלתי לפתוח עסק ולהתפרנס ממנו אבל בכל הנוגע לממשל היינו זהירים מאוד כי יהודי שנתפס בעבירת מס למשל – העבירה שלו תישא אופי אחר, גם יהודי וגם תחמן? 

ידענו דווקא להסתדר מצויין עם אנשי החוק ככל והחוק קיים. היה משרד ממשלתי שנקרא وزارة التَّموين, משרד האספקה. המשרד הזה היה אחראי על הרגולציה של מחירי המצרכים החיוניים כגון מוצרי מזון. המפקחים מטעם המשרד הזה היו אימת כל העסקים בעיר מקטון ועד גדול. אבוי אם ימצאו סחורה מסוימת שלא מתנוסס מעליה המחיר באותיות בולטות, זה קודם כל ומכאן מתקדמים הלאה אל עבר המחיר הראלי של הסחורה אם לא עבר את תמחיר הרגולטור. במילים אחרת, ברגע שמפקח אל-תמווין נכנס לחנות הגורל שלך נמצא בידו עם מחירים בולטים לעין ובלעדיהם. אני עבדתי במפעל קונדטוריה של אחי והייתה לנו פרוטקציה מיוחדת אצל כל המפקחים, היו באים שותים קפה יושבים מדברים ויוצאים עם תמחיר קבוע, זוכר איך זקי אחי היה מקפל טוב טוב שטר מסוים ומכניס אותו לכיס המפקח בלי שירגיש. 

הלכנו בין הטיפות וההליכה הזאת הפכה לאומנות בידינו. ידענו להסתדר. יהודי בחלב בדמשק או בקאמישלי ידע להסתדר עם כל אחד אפילו שנקודת המוצא שלו הייתה נחותה מהאחר בכל עניין. 

היכרנו היטב את גבולותנו וידענו לא למתוח אותם, או במונחים צבאיים לא לחמם את הגזרה. היכרנו יותר מכל אדם אחר את נקודת הרתיחה ביחסים בין אנושיים, ובכל הנוגע ליחסינו עם יתר הגוים התרחקנו מהנקודה הזאת והקפדנו לא להגיע אליה. למדנו ללכת בין הטיפות – דבר שהקנה לנו את התכונה להיות מחושבים, שקולים שכלתניים, ממזרים, דיפלומטים... 

למדנו בדרך זו, וזה השיעור הגדול שנטמע בנו, כי ללכת בין הטיפות בשביל 'לא לחמם את הגזרה' – היא תכונה טובה שלא רק עוזרת לנו להסתדר מנקודת זינוק נחותה עם הגוי כי אם טובה היא בכל מערכת יחסים, גם ביחסנו עם עצמנו בתוך הקהילה, סוג של טקטיקה מקורית. למה לי להגיע לנקודת רתיחה אם אפשר לפסוח עליה ולהגיע ליעדי בלי להתמודד ולשלם שום מחיר. אני מאמין כי התכונה הזו נטמעה בכל יהודי הגולה ואפשר להצביע עליה ולכנותה תכונה יהודית גלותית. 

לדעת להסתדר ולהכיל את הבעיה בלי לחמם את הגזרה, כי למה לי להגיע לנקודת רתיחה אם ניתן לפסוח עליה ולשמור על המיקום שלי בלי להתמודד עם דבר ולשלם מחיר מיותר. זאת התכונה הגלותית היהודית שנשתמרה בנו עדי-עד. באנו ארצה וזרקנו את התכונה הזאת לפח. חיממנו את הגזרה והיינו מוכנים להגיע במו רגלינו לכל נקודת רתיחה אם הדבר נוגע בכבודנו, באדמתנו בחלומנו ביהדותנו או בעקרונותינו. לא ויתרנו על אחת ויצאנו למסעות נקמה דמיוניים כאשר אנסו הערבים אשה משלנו. באופן הזה חזרנו אל ישראל וקנינו אותה. קנינו אותה בכסף ובדם, אולם איש לא היה מגיע לשטר מכירה זה ומכבד אותו אילו לא השכלנו לוותר על הטקטיקה הגלותית ההיא מרצון. 

לי נראה רבותי, ואלה החדשות האיומות, דווקא היום כאשר ישראל חזרה לאדמתה ויושבת עליה בבטחה יחסית, דווקא עכשיו נזכרה בטקטיקה הגלותית ופירותיה. זה מסביר כי התכונה הגלותית חזקה ונמצאת עמוק בתוכנו וגם מסביר את כניסת המונח הטקטי הזה לסלנג שלנו 'הכלה'.

                                                                ________________________________