מורה נבוכים לאדמו"רים

מאמר זה נכתב לטל . בדיון מסוים טל הביעה את דעתה בנושא קהילות החסידים הנפוצות בארץ ובעולם והאדמו"רים העומדים בראשם

הרב ציון לוי ז"ל - הרב הראשי של פנמה
▪  ▪  ▪

טל: "האדמו"רים החרדים א י נ ם ממציאים הלכות לנוחותם, כי יש ספרי הלכה רלוונטיים לכולם כמו: שולחן ערוך, (וגם: קיצור שולחן ערוך), המבוסס כמובן על הגמרא והמשנה (והתורה). אדמו"ר יכול להוביל את חסידיו לעשיה כזו או אחרת, או המנעות כזו או אחרת, והוא תמיד יסביר את סיבותיו ונימוקיו. בבעלז למשל: האדמו"ר פנה לחסידים, וביקש שיכתבו לו את כל הרעיונות שלהם לחסכון בחתונות, ואחרי כשנה שהגיעו כל מיני הצעות - הוא הודיע על כללים לחתונות זולות יותר, כדי שחיתון הילדים לא יכניס את החסידים לחובות...". 

זו תשובתי לטל: 

תראי טל, את רוב חיי חייתי בחברה יהודית דתית סגורה דומה להפליא לחברת החסידים. חייתי בחלב תחת 'משטר' כזה וגם עכשיו אני חי בפנמה, החיים הקהילתיים כאן סובבים סביב הדת והאדמו"ר שהוא הרב הראשי של הקהילה. בכל דבר שואלים אותו מתייעצים עימו והוא פוסק אף בסכסוכים עסקיים. הקול שלו גם קובע בהתוויית הקו הניהולי והחינוכי של בתי הספר היהודיים, יש לנו שניים בפנמה. גם בשאלות של רפואה, לעבור את הניתוח או לא, הייעוץ שלו נלקח בחשבון. וזה טוב ובריא ונכון ואפילו הגיוני שמישהו בעל סמכות ינהיג את הקהילה מה עוד אם הקהילה דתית ואכן הוא קובע את קביעותיו על-פי שולחן ערוך הערוך לפנינו מזה מאות השנים. גם אם המשפחה או אב המשפחה מנהיג את משפחתו על-פי מתווה מסוים והנהגתו מחויבת המציאות, לכל סירה צריך חובל. אני יודע שאת ממתינה ל-אבל והנה הוא בא.

אבל יש באופן ההנהגה האדמורית בעיה שאילולא מסע חיי לא הייתי עולה עליה ומזהה אותה. אמנם התורה והלכותיה אחת היא לכולם, קולקטיבית, אבל משימת הגלישה במרחבה היא אישית לא קולקטיבית. משכה את תשומת ליבי ההערה שלך לגבי האדמו"ר ש"הודיע על כללים לחתונות זולות יותר, כדי שחיתון הילדים לא יכניס את החסידים לחובות". וגם כאן בפנמה יצאה הנחיה כזאת פעם אחת ממשרד הרב הראשי של פנמה ציון לוי ז"ל. התופעה של 'שופוני יא נאס' נפוצה כאן בפנמה ונגזרת מעוד תופעה של 'הנובורישים'. יש כאן הרבה הזדמנויות עסקיות שהרימו אנשים ביום אחד או בשנה אחת מהרצפה לשמים, והנובורישים החדשים שהצטרפו למועדון העשירים ביקשו לומר את דברם ובמיוחד להראות אותם, ביקשו חותמת על המעמד החדש וזה בא לידי ביטוי בחתונות ומאורעות שיכלו להגיע לסכומים דמיוניים. מיליוני דולרים. הדבר העלה את הרף הכללי של הבריתות ובמיוחד החתונות כך שגם חתונה מצומצמת של קשיי יום לא ירדה ממאה אלף דולר. מאיפה הכסף? הלוואות. אנשים ממש כרעו תחת הלוואות עתק בשביל לחתן את הבן או הבת, מה לא יעשו בשבילם. הרב ציון שם לב לתופעה הזאת והוציא הנחייה עם מספרים: לא תעלה חתונה על סכום מסוים, ועריכת ברית תֶעשה לכל הקהילה באותו אולם ללא תפאורה. הפרחים והתפאורה יכלו להגיע למאות אלפי הדולרים.

הנחיית הרב החזיקה מעמד אולי חודש חודשיים ותופעת השופוני יא נאס שבה לבעוט ביתר שאת. רצון הרב הופרך ולא החזיק את המים שביקש להחזיק. למה? כי גם את הסמכות העצומה של הרב יש מי שמכריע אותה ועולה עליה וזה הכסף. הכסף נותן ערך למי שנושא אותו, כך בפשטות. יש בעלי כסף שמחזיקים את בתי הכנסת המפוארים ותומכים בישיבות, יש ישיבות בפנמה, תומכים לא פעם בבתי הספר היהודיים שתקציבם אוזל וגם תומכים בקופת צדקה ומרפה שעוזרת לעניי פנמה היהודים- יש גם כאלה בפנמה. מובן וברור כי לא תהיה קהילה יהודית כאן בלעדיהם ובלעדי כספם ותמיכתם, לכן בנקודה מסוימת דעתם ומלתם היא הקובעת ולא דעתו ומילתו של הרב. למעשה סמכותו של הרב נגזרת ונזונה מסמכותם.

אני לא אומר שהרב יפסוק כנגד שולחן ערוך אם זה רצונם, וגם הם לא יבקשו ממנו את זאת כי הם בעד קהילה דתית ובעד שולחן ערוך, אבל בכל הדברים הלא כתובים שעולים מבין שורות השולחן הערוך שהם הם רוח אפה של התורה וערכיה - המילה האחרונה להם ניתנת מכוח חוקי המציאות של כל קהילה וקהילה בכל דור ודור.

הזכרתי את רוח התורה... פעם, זכור לי, נכנע הרב לפסיקתו של גדול האמידים והתומכים של הקהילה. לאמיד הזה היה פועל יהודי שניהל 25 שנה את המחסן שלו. זכור לי המקרה הזה כי מדובר באחד הידידים הקרובים אלי. בוקר אחד קרא לו הבוס למשרד והודיע לו שמסיים היום את העבודה אצלו. מה קרה? עשיתי משהו לא טוב? "לא" ענה לו הכל בסדר אבל אני רוצה שתצא. תבוא מחר לקחת את השיק שלך.

ברגע אחד העולם נפל עליו, אין כסף אין חסכונות הלך בוכה הוא ואשתו לרב ציון לוי: פיטר אותי ללא הודעה מוקדמת וללא שום סיבה, תעזור לי כבוד הרב פשוט אין לנו מאיפה לאכול מחר, 25 שנה עובד במחסן במסירות וחוץ מהמחסן לא מכיר שום מקצוע. יש לי משפחה נסה בקשה לקרוא לאמיד ולדבר על ליבו שיחזיר אותי או לפחות שיגיד למה פיטר אותי. ואכן הרב התקשר לאמיד בנוכחותם ולפני שהתחיל לדבר ענה לרב: אם רוצה להמשיך המשכורת שלו ממחר חצי. הרב הודה לו והמסכן שאל: לאחר 25 שנה מוריד את המשכורת לחצי, ומאיפה אשלים את יתר ההוצאות שאוכל חצי? גם המשכורת המלאה היתה מינימלית.. הרב הסכים איתו אבל ביקש ממנו לחזור לעבודה כי כבר מדובר בחצי בעיה, יהיה לך משהו להביא הביתה... היה לאיש הזה מזל שהבן שלו גמר בדיוק את בית הספר, יצא לשוק העבודה והשלים לו את המשכורת וכך עבד עוד 10 שנים, בחצי משכורת. לפני חודש יצא לגמלאות. 

בתור רב ופוסק היה עליו לפסוק ברוח התורה: או שתחזיר אותו באותה משכורת או שתהיה מנודה מהקהילה, זו אמורה להיות תשובת התורה, אך מצד שני ללא האמיד לא תהיה קהילה לא בית כנסת ולא תורה, זו המציאות ואליה נטה הרב. אני חושב ויש לי בסיס טוב להניח כי כל קהילה יהודית או חסידית בכל נקודת זמן נתמכת באמיד זה או אחר – אחרת זכות הקיום תישלל ממנה. על-כן אין אדמו"ר שלא יגיע לקונפליקט הפנימי שהתמודד עימו הרב ציון לוי וקיבל ציון נכשל.

בו בזמן אין ספק בליבי כי הרב לוי היה עובר את מבחן רוח התורה בהצלחה רבה אילו היה רב עצמאי ולא רב קהילה כי התורה ורוחה ברורים כשמש. הקונפליקט מתעורר כאשר מטילים עליך את משימת השמירה על התורה כמשימה קולקטיבית לקהילה שלמה או אז כובד האחריות מערער את נפש האחראי ומחבל בה; פשוטו כמשמעו. 

לדעתי רוח התורה אומרת כי טוב להסתכן בסגירת בתי הכנסת והמדרש מאשר לחמוס נפש יהודי על-ידי אמיד תומך בתורה. אבל למסקנה הפשוטה האבסטרקטית הזאת יגיע רק יהודי כנה בכוחות עצמו אך לא מי שעל ראשו כובע האחריות הקולקטיבית להמשך קיום התורה, כי הכובע הזה כבד מנשוא וביום מן הימים במוקדם או במאוחר יכשיל את בעליו בקונפליקט פנימי קשה מנשוא.

הוא שציינתי בפתח דבריי: אמנם התורה היא אחת והִלכותיה קולקטיביים לכולם, אבל משימת הגלישה במרחבה היא אישית לא קולקטיבית וכשאתה גולש לבד בתורה אתה מגיע לערכים הנכונים. לא כן אם הנך גולש בתורה ועל ראשך מוטלת המשימה הקולקטיבית להמשך קיומה של תורת הקהילה, או אז החובה והאחריות מתמזגים עם הערכים וה-'אני שלך' נטמע בחגיגה ומאבד מערכו. זו נקודת החולשה של האדמו"רים והרבנים שמנהלים את חיי הקהילות היהודיות שלהם ועל ראשם מוטלת האחריות לתחזוקה השוטפת שלהם.

                                                  _______________________________