קצר ולא קולע
המחשבה הפכה בדורנו לפריט, היא לא פעולה . לא צריך לעבוד בשביל להגיע למידע . היה ונגזר עלינו לעבוד ולחפש את המידע- שעבודתנו תהא נוחה וקלילה כמה שניתן
 |
| סוריה, ברזיל או בלגיה: לאן פנינו מועדות ▪ ▪ ▪ |
"אבא אתה חייב לעזור לי עם סוריה" – ירתה לעברי ביתי הקטנה ויריתי בחזרה: "ובמה מדובר גברתי?", "בעבודה שעלי לעשות ואתה חייב לעזור לי"- פסקה. מסתבר שהעולם חולק בהוראת המורה שלה לפתקים פתק לכל מדינה. הפתקים החתומים עורבבו ותלמידי כיתה ט' נצטוו לטבול את ידם בצלחת ולטרוף מתוכה שני פתקים- שתי מדינות שהתבקשו להכין עליהן עבודה מעמיקה: סקירה היסטורית, גבולות, ממשל, סקירה גיאוגרפית: נהרות ימים הרים גבעות- לסרוק את כל אבני המדינה, את כל הצמחיה, חיות בר, אוצרות טבע, תופעות טבע הוריקנים וולקנים גשמים עונות, וכמובן לתת הצצה חודרת אל הפוליטיקה הפנימית של המדינה ולהעמיק אל תוך הכלכלה שלה, שוק ההון מטבע.. כל זאת בליווי תמונות-הדגש וציורים מתאימים. זהו זה הכל; או במטבע הלשון של ביתי: זה זה וזהו.
היא טרפה מהצלחת שני פתקים חתומים: סוריה ואיטליה, את ארץ המגף לקחה על עצמה ואת סוריה השאירה לי ורק שאלה אחת הייתה בפי: ובמה חטאתי לזכות בעונש הזה, "נולדת שם אבא"! "וחוץ מזה אתה יודע כמה עבודות עוד יש לי כמה שיעורים, אתה חושב שקל לי ושכחת את איטליה שצריכה להכין ו...". השארתי אותה לרוקן את המחסנית על הקירות ויצאתי מהורהר 'ממתי נענשים על לידה במקום מסוים מה עוד בסוריה'. אבל וחפוי ראש קיבלתי על עצמי את הגזרה והלכתי למחרת לבצע. לא היה לי צל של מושג כמה שעות וימים עלי לשריין למשימה- מי סופר וכמו שאבדנו אבדנו. פתחתי את המחשב והלכתי אוטומטית לויקי.. אתם יודעים ויקיפדיה ידידתו של כל אדם ענייני שמחפש מידע תכלס ואין לו זמן לבזבז על שטויות.
שמתי את הערך של 'סוריה' וויקי שלי פלטה מכל טוב. את כל מה שצריך ואפילו השאירה לי את האופציה לבחור כמה טיפים ממה שלא צריך בשביל להראות נדיבות ורוחב לב. גם ציורים ותמונות-הדגש לא חסרו גם גבעות והרים היו שם. העתק הדבק עריכה מינימלית ותוך עשר דקות מילאתי 15 עמודים גדושים בכל טוב עם תמונות הרים גבעות ווולקנים. גם את תמונת אלראיס רוצח עמו בשאר אל-אסד הדבקתי לאחר מחשבה מטלטלת, רוצח אמנם אבל פוטוגני לא נורמלי. 10 דקות 15 דפים והמשימה הושלמה. חששותי ופחדי התפוגגו באחת וההר באמת הוליד עכבר. הלכתי בערב הביתה חמוש ב-USB ניגשתי אליה כאבא גאה והנחתי לידה על השולחן את הUSB- שההעבודה יקרת הערך צרובה בו. ביד קלה התקינה את הUSB- ועיניה השחורות דלקו כשני נרות אחר הקובץ של העבודה. "וואו"- פלטה חצי מופתעת ושאלה / התעניינה: "וואו לא ציפיתי לכל זה, כמה זמן לקח לך אבא" ואני כאבא גאה שיקרתי לה ועניתי "כמה שעות טובות אבל מגיע לך חמודה". הקשתה: "כמה נעזרת בויקי" ואני בחצי פה: "פה ושם נעזרתי לא אשקר אך בעיקר חקרתי".
שיקרתי לה כי התביישתי להודות באמת הפרועה: אפילו לא קראתי. לא היה צורך לקרוא ולעיין ולחקור הכל היה פרוש לידי כשולחן ערוך. יותר מאוחר תתגרה בי: "לי עם איטליה לקח חצי שעה ולך שעות, מה אתה לא יודע אבא- העתק הדבק ושלום על ישראל". הייתי מת לענות לה: את אבא לא עשו מאצבע חמודה, לך לקח חצי שעה ולאבא עשר דקות". אך כאמור ויתרתי לא עניתי מתוך הבושה לשמה.
זה
המאפיין אם תרצו של הדור שלנו: העתק הדבק ושלום על ישראל. ועדיין יש אנשים
שחוקרים ומשקיעים זמן בחתירה אחר המידע, עורכי ויקיפדיה למשל, התמהונים מחברי
הספרים עוד משל, חוקרים ומחטטים במכוני מחקר עוד ועוד משלים, אבל המסה הכבדה
האמיתית של האדם המודרני היא זו שמלמדת על הכלל. היא לא מחטטת בערימות המידע גם לא
מלקטת אותו, היא פשוט מעתיקה מדביקה ושלום על ישראל על ברזיל סינגפור סין או
סומליה – יחי גוגל לעד.
ובכל
זאת אני אחד מהתמהונים שפה ושם עדיין חוטא בכתיבה בעריכה ובחשיבה, מחבר מידי פעם
מאמרים ומפרסם ברשת, זה התחביב שלי- לחשוב מידי פעם ולהעלות את מחשבותי על נייר.
כמוני ישנה עוד חבורה תמהונית, אלו שממלאים במילים את אתרי החדשות ואת העיתונים
המודפסים שהולכים ומצטמקים עם הזמן; לא רחוק היום בו יצטרפו העיתונים לקלטות
הוידאו והטייפ זכרונם לברכה: מי מי זוכר את העיתון שהיו מוכרים בקיוסק או מחלקים
לבתים בחינם.
המחשבה הפכה בדור שלנו לפריט; היא לא פעולה. לא צריך לעבוד בשביל להגיע למידע, ואם ונגזר עלינו לעבוד ולחפש את המידע- שהעבודה שלנו תהיה כמה שיותר נוחה וקלילה. לפני מספר ימים פרסמתי בקבוצת היסטוריה בפייסבוק תמונות היסטוריות מעניינות עם שלוש ארבע מילות הסבר תחת כל תמונה. תוך דקות נערמו מאות הלייקים תחתיהן ללמדך שהתמונות נראו ונחשפו למאות אנשים. מעודד מהתוצאה הלכתי ופרסמתי מאמר היסטורי קצר במיוחד בנושא מעניין עד מאוד עם תמונות וציורים. משבצת הלייקים שלו נשארה יבשה, לא קיבל ולו לייק אחד- ללמדך כי מאות האנשים נחשפו אליו אך איש לא פתח אותו או התעניין בו. באתר מעריב ברשת הגדילו העורכים לעשות כאשר החליטו לציין תחת כל מאמר את מספר דקות הקריאה שלו. 2 דק' קריאה, 1 דק' קריאה, 1.5 דק' קריאה, ואפילו לא תאמינו מצאתי 4 דק' ו-5 דק' קריאה; בטח התבייש האתר במאמרים האלה וכותביהם ננזפו.
מידי
פעם אני משתעשע בשאלה: עד לאן יגיע המאפיין הזה של הקלילות, עד לאן נתדרדר איתו
נתגלגל עימו. ושלא תטעו אינני מדבר רק על המידע הקליל – מנת חלקנו שתרים אחריו
ומשיגם אותו בקלילות האור, אני מדבר על 'הקלילות' כמאפיין אנושי בכל ענף ותחום.
בתקשורת בינאישית למשל, אמנם מתקשרים בינינו במהירות האור, אין היום איש שמכבד את
עצמו ללא סלולר, ניתן לאתר כל איש בכל רגע ומקום נתון גם במדינה אחרת, אבל ולמרות
זאת התקשורת הבינאישית הולכת ודועכת. אימי ידעה איפה אני נמצא בכל רגע נתון ביום,
היא ידעה מה אני עושה ומה אני חושב למרות ולא היה שום אמצעי תקשורת בינינו לאורך
כל שעות היום. כך גם אבי, כך החברים האחים השכנים הדודים ובני דודים, הכרנו הרבה
יותר לעומק אחד את השני. זה לא היה מזמן זה היה רק אתמול.
והיום לאן אנו פונים, לאן פנינו מועדות, לאיזה מדרון אנו מתדרדרים, לאן המדרון הזה יוליך אותנו ואת כל האנושות, שאלות קשות באמת.
________________________________
תגובות
הוסף רשומת תגובה