שאלה שאלתית

מתי האדם הולך נגד הקבוצה שלו, מתי הוא יעדיף את הקבוצה המתחרה על-פני קבוצתו

הלקאה עצמית
▪  ▪  ▪

ומתמיד העסיקה אותי השאלה: מתי האדם הולך נגד הקבוצה שלו? מתי הוא מאמץ דווקא את הנוסחה שסותרת את האינטרסים של הקבוצה המנוי עליה שלמעשה אלה הם האינטרסים שלו עצמו... אני מדבר על השמאל הישראלי בפרט שתמיד אבל תמיד הנוסחה שלו תטה את הכף לטובת האינטרסים של הקבוצה מנגד שעומדת מול הקבוצה המנוי עליה. פלסטינים מול ישראלים הפלסטינים מנצחים, הכף תמיד נוטה לכיוונם. מסתננים נגד תושבים- המסתננים מנצחים לא משנה באיזה תחום גם אם מדובר בקטטה בין סוחרי סמים ישראלים ואריתראים- הכף נוטה אוטומטית לטובת האריתראים שהמנייקים הישראלים התעמרו בהם. מוסר יהודי ומוסלמי המוסר המוסלמי ינצח כמעט אוטומטית לא יאומן.

לפני כחמש עשרה שנה כתבתי לבני הבכור את דרשת הבר מצווה שלו וחתמתי אותה במילים האלה. חתן הבר מצווה ארז פונה אל האורחים שלו ואומר:

"פעם בבית, לאחר ריב גדול שהיה לי עם אח שלי גידי, קרא לנו אבא אליו ואמר: אתם יכולים לריב כאן בבית כמה שאתם רוצים, תצעקו ותרביצו כמה שתרצו ואיך שתרצו, רק תזכרו בחוץ הדבר משתנה. מחוץ לבית אתם אחים, ואם אחי גידי רב עם שמעון או דני, תמיד גידי צודק בשבילך ואתה צריך להגן עליו ולעמוד לצידו; רק כשתגיעו הביתה תוכל לבדוק ולאמת אם באמת גידי צדק או לא. מי יתן והיהודים כאן בארץ היהודים יבינו את העצה הזאת, מי יתן". 

אין לי ספק כי הדברים שכתבתי לארז הם מבחינת האבסטרקציה, כל ההתאגדויות בחברה האנושית נוסדו על בסיס האבסטרקציה הזאת החל מהתאגדות המשפחה, המדינה האומה הדת החברות המסחריות מה לא... אין לי גם ספק כי הדברים שכתבתי לארז יוכרזו על-ידי כל איש שמאל ישראלי כדברי בלע הסותרים במהותם את יסוד המוסר האנושי: ממתי אני צריך ללכת אוטומטית לטובת הישראלי שהולך מכות עם הפלסטיני או האריתראי או האירופאי... מה עם השיקול שלי כאדם, מה עם הזכות האנושית הבסיסית של כל אדם באשר הוא – יענו לי בהתרסה. אין בליבי ספק כי השמאל הישראלי לא יבין על איזו אבסטרקציה אני מדבר ומה הקשר בין זכויות האדם להשתייכות לקבוצה; שיח מטורף של חרשים יתנהל בינינו. 

אחזור איפא לשאלתי השאלתית: מתי האדם הולך נגד הקבוצה שלו, מתי הוא יעדיף את הקבוצה המתחרה על-פני קבוצתו. 

לפני מספר שנים מצאתי לשאלה הזאת מזור. ציינתי אז כי לא במקרה השמאל הישראלי ברובו המוחלט מצוי סטטיסטית בקבוצת העשירון העליון או לפחות בקבוצה שאינה מתחבטת איך לסיים את החודש. האינטרס שלהם, ציינתי אז, הוא לשמֶּר את המצב הקיים ולהשיג עבורו 'שקט תעשייתי' בכל מחיר גם במחיר של ויתור על חבלי ארץ יקרים. מה יקרה בעתיד ומה עם עתיד המדינה – אלוהים גדול, העיקר מה יקרה היום ושלום עם שכינינו הערבים ישָמֶּר את המצב הכלכלי הנוכחי ואולי ישבח אותו בטווח הנראה לעין ולזה בדיוק עינינו נשואות. אני מודה כי אינני שלם עם האבחנה הזו – לאו דווקא כי איננה מדויקת כי אם איננה מקיפה, אני מרגיש כי היריעה שלה אינה רחבה דיה ועל-כן הייתי רוצה לצלול אל עומק השאלה ברמתה האישית: מהו היסוד הנפשי של ראובן שמניע אותו להעדיף את האינטרס המובהק של קבוצה איקס על-פני הקבוצה שלו, מהו מקור העדפתו. 

הלכתי אל עצמי. ביקשתי לבחוש בעצמי: מתי אני הולך נגד הרצונות שלי, 

לא כולנו מעשנים אבל כולנו אוהבים לאכול, במיוחד את המתוק המתוק הזה. טוב אל תצעקו – לא כולנו רובנו. המודעות הזו לנזקי האכילה המרובה וההשמנה בעקבותיה הביאה את כולנו להתמודד עם האתגר ולהפסיק את המתוק את הלחם האורז במיוחד את המתוק – עוגות עוגיות פיצוחים, קיצר ללכת כסח נגד הנשמה 'הרוצה' שלנו. ומתי שברנו את האתגר החשוב הזה שמייצג את הרצון האמיתי את המודעות שלנו לחיים להישרדות? ולא לצעוק עכשיו כי לכל אחד הייתה נקודת שבירה, אין איש או אישה שהדיאטה עברה עליו חלק ללא נקודות שבירה. השאלה מתי זה קרה נסו לחזור איתי אל הרגע הזה, באיזו נקודה נשברנו? 

הרגע הזה, כולכם תחתמו על זאת, הוא לאו דווקא כאשר הושטתם את ידיכם לחטא לחתוך לכם פרוסת עוגה; רגע השבירה היה כאשר ביקשתם להעניש את עצמכם על הפרוסה הראשונה בעוד פרוסה והפעם גדולה מהראשונה ולעזאזל כן אני אשם ומרגיש חרא, אבל אני לוקח עוד פרוסה בשביל לקרוא תיגר על עצמי ולהמיר את אי השליטה בעצמי בחלופה של החלטה מושכלת עצמית: החלטתי לאכול עוד פרוסה. אני שולט בתיסכול שלי ובכאוס העצמי.

זה השמאל ברמתו האינדבידואלית: העדפת הקבוצה המתחרה על-פני הקבוצה האישית ואימוץ מודע לנוסחה הסותרת את האינטרסים של הקבוצה המקורית שהוא מנוי עליה הם החלופה לשליטה בתסכול ובכאוס העצמי.

                                                    ________________________________