הבלוג של אלברט שבות

תאריך פרסום: 25 אוקטובר 2017 בעוד שעה קלה אני הולך לבית הכנסת של פנמה להשתתף בטקס האשכבה שעורכים בפנמה לכבוד חכם יוסף זצ"ל בטרם ארונו יוטס ארצה .  הייתי אחד מתלמידיו בחלב בגמרא ואני זוכר מורה דייקן ודקדקן שלא עשה לנו את החיים קלים וכנראה בזכות התכונה הזו התורה נותרה בפינו חזקה ויציבה .  התפילין שבשימושי היום נבדק בפעם האחרונה על-ידו .  תהא נשמתו צרורה בצרור החיים אמן .  מוצא להוסיף כאן סיפור אישי עד מאוד                                                                     ▪  ▪  ▪                                                           ב שנת 2002 ביום חמישי בתשע בבוקר נפטרה אימא בפנמה. בשעה שנפחה את נשמתה הייתי במרחק של שעה וחצי מביתה, ובדרך חזרה בכיתי ובעיקר חשבתי... נשבעתי לעצמי שאעשה את הכל בשביל שאימי הצדקת לא תיקבר בפנמה כי אם בארץ אבותנו כיאה לכל צדיק. במקום לחזור הביתה הלכתי ישירות אל בית הכנסת למשרד הרב ציון לוי זצ"ל. שרדתי בפניו בקצרה את סיפור חייה המריר של אימי ולמרות הקושי ואולי דווקא בגינו דבקה כל חייה בקב"ה עד יום מותה, אין שעה שלא הזכירה אותו. ביקשתי מהר

להלן תמונה של מלחמת יוה"כ מנקודת מבט ילד בן 12 שחי בימי המלחמה בחלב-סוריה.  התיעוד הפרטני להלן יעיד כי מאז ומתמיד העם היהודי מלוכד ומגובש בכל נקודת זמן ומקום על-פני האדמה ▪  ▪  ▪                                                                                                                                                          ב ן 12 הייתי כאשר פרצה מלחמת יום הכיפור. הייתי בביתי בשכונת אל-ג'אמילייה בחלב שבסוריה. לא זכור לי אם בית הספר שלי היהודי נפתח בזמן המלחמה אבל אני מעריך שלא, זאת כי אני זוכר טוב טוב את השעות הארוכות שעשיתי עם כל משפחתי סביב מקלט הרדיו, ואם היה בית ספר מאיפה יצא הזמן לשעות ההן? מה עוד ואבא היה מורה בבית הספר שלנו; איך ישב על-יד הרדיו ולא הלך לעיסוקו... דווקא זכור לי הריח. אם יש ריח לימים אזי זה המקום להזכר בו. אולי האוכל שבישלה לנו אימא בימי המלחמה נעם לחיכי, אך לא- בטח שלא, מאיפה אזכור מה בישלה אימא? אבל אני כן זוכר את הריח, של הימים. שלנו של אחיי של אבא של כולנו, איך כולנו הסתודדנו סביב הרדיו, וזה הזמן לתארו במלוא מדותיו: גדול ענק חום, ואני מדבר בעצם

חוכמתה הפשוטה ניתנת לחלוקה לעשרים איש ועוד יוותר  ממנה  חלקים . היא היתה אישה צדקת שידעה סבל מה הוא , וכנראה זה המס התמוה שכל צדיק עליו לשלם ماما ▪  ▪  ▪                                                                                                                                          אמא יש רק אחת. אני חי בפנמה וישנה כאן תופעה מוזרה, יום האֶם הוא יום הקניות החזק ביותר כאן – כל העסקים מתכוננים לו, הוא מנצח אפילו את הכריסמס. ויש גם בפנמה יום האב אבל מבחינה עסקית – להבדיל בין שמים וארץ, הוא לא מתקרב ליום החזק ההוא. השאלה הביולוגית ואם תרצה העסקית "למה"? שמא יש אימהות יותר מאבות? "אמא יש רק אחת" – אני מרגיש שזו בעינה התשובה הביולוגית ואף העסקית. זהו משפט גאוני ואישית אני חושב שהוא נועד עבור אמא שלי. יומרני.. תגידו עד מחר. לי היתה הפריבילגיה "לצרוך" את אמא עד תום. למדתי בגיל צעיר לנגן על כלי עדין שנקרא (עוּד), אבא ז"ל שהיה מורה למוסיקה ניגן עליו, וזו הירושה היחידה שהשאיר לאחר מותו. הייתי יושב שעות על גבי שעות איתה, היא שרה בקולה המלאכי את לילה מוראד

באוקטובר 80 היה לי הכבוד לארגן בריחה המונית לכל משפחתי המורחבת, לא השארנו מי שישמור על הבית, אחותי וגיסתי היו בחודש השביעי להריונן, הן ילדו תינוקות צברים בארץ ברחובות – לעזאזל גם את שם בית החולים שכחתי ▪  ▪  ▪                                                 ב ן 13 הייתי כאשר ניסיתי לברוח ארצה עם עוד שני חברים מחלב דרך חומס, בשנת 74. השמועה הייתה כי בחומס ישנו אוטובוס שנוסע ישירות לביירות, שם בביירות לוקחים טקסי לבית הכנסת של היהודים שכחתי איך קוראים לו, ושם הם היהודים או המוסד דואגים להעלות אותנו ארצה; כה פשוט ונהיר. הדבר הספציפי היחיד שידענו הוא כמה עולה כרטיס האוטובוס לחומס ומאיפה לוקחים אותו. לא ידענו אפילו איפה תחנת האוטובוס של ביירות בחומס, אמרנו כשנגיע לחומס נברר ונשאל מה הבעיה.   טיכסנו עצה שלושתנו באיזה יום לצאת ואיפה נפגשים ומאיפה כל אחד ישיג את הכסף המינימלי לנסיעה בשני אוטובוסים, לחומס וביירות. לאבא ז"ל היתה קופסה קטנה מפח שם הפקיד את המשכורת שלו החודשית, הוא היה מורה למוזיקה בביה"ס היהודי, ומהקופסה הקטנה הזאת היה מושך עבור חשבונות החשמל מים וההוצאות השוטפות.

האיש שלנו בסוריה, כּאמל אמין ת'אבת (אלי כהן) עשה עבודה טובה; אני כיהודי גאה בו ובוכה עליו. יהי זכרו ברוך   

בחתונות היהודים בחלב לא היתה לקונדיטוריה  שלנו נגיעה, משתי סיבות: הראשונה, כי בחתונת היהודים כמעט ולא היו הוצאות, 200 צרורות של מלאבס לא יכלו לפרנס עסק . הסיבה השניה עקרונית: מעולם יהודי לא נתן ליהודי אחר להרוויח עליו ▪  ▪  ▪                                                                                                                   ב רצוני להיזכר קצת בימים עברו של חג המולד שהיה בחלב. חלב שפעם באמת ובתמים היתה עיר של חיים לא של מוות. אם נתעמק קצת נגיע אף כאן לאובמה שידו בחשה גם בסוריה וגרמה לחורבן חלב. כן כן אני מאמין באמונה שלמה כי המדיניות של אובמה היא זו שגרמה לתהוות האביב הערבי שלא פסח גם על סוריה, והגיע לשיאו בעיר חלב. אבל אני הולך הפעם לחלב האחרת, לעיר שיצרה פעם חיים. לאחר סיום הבגרות נרשמתי לאוניברסיטת חלב לפקולטת לשפות. בחרתי בשפה וספרות צרפתית מסיבה אחת ויחידה: השמועה שעברה מפה לאוזן אמרה כי הבנות הכי יפות בחלב מסתובבות בפקולטה לצרפתית. הייתי בוחר מידי יום את החולצות הכי יפות שהיו לי, לא היה איכפת לי להשתמש אפילו בבגדי שבת, החשוב להתגנדר ולהופיע כראוי בקמפוס השפות. אינ